בית ההספדים היה דוקא מכובד. אולם רחב, מזגנים שקטים ועל קיר החזית כיתוב גדול של הגביר שתרם להקמת המבנה עבור בני העדה. מלפנים הוצב גוש מסיבי של אבן שחורה, להניח את הנפטר ומאחריו דוכן נואמים למנהלי הטכס.
שעת אחר צהרים מוקדמת, חום יולי בלתי מתפשר תחת שמי פלדה ושמש קופחת.
מעט קרובים ומכרים, אולי כמה שכנים התקבצו מחוץ לבנין, מתגודדים בפליאה עצובה, מדברים מעט. שתי צעירות בגי'נס צמוד וכפכפים, אחרת בבגד חדר כושר מעוצב (החלק הקדמי השקוף מגלה ירכיים מהודקות). כמה נשים מבוגרות עטויות שביסי דנטל, כמה גברים עם כיפות מאולתרות וכרסים משתפלים, ואנחנו, שניים ממקום אחר. כולם ממתינים בשקט.
כשנפתחה הדלת של בית ההספדים חשו כולם הקלה, יש יד מכוונת. קרוב משפחה מקריח עם כיפה גדולה נטל פיקוד והורה לנו להכנס. את הבת הבכורה פגשנו בפתח, עיניים ריקות, מצח קמוט ממוללת טישו מכודרר. הבעל, יוסף היה כבר בפנים, רועד, נידף עוד לא קולט. הבת הצעירה הגיעה אחר כך, שקטה ומסוגרת מאחרי משקפי השמש הכהים.
קרוב המשפחה העביר את השרביט לנציג החברה קדישא והטכס החל. הנציג שאל איך קראו לנפטרת "לודה" הודיעו לו ואנחנו שהכרנו אותה כלידיה לא קישרנו ...ואז הכניסו את לודה לידיה עטופה בפרוכת קטיפה רקומה והניחו על הגוש השחור. הנציג קרא את התפילות המתאימות למצב, אמרנו אמן במקומות הנכונים והוא חזר שוב על "אשת חיל מי ימצא וכד". הבנות קראו מילות פרידה קצרות בקול חנוק ויצאנו לחלקת הקבר.
הבור היה כבר מוכן ולידו ערמת האדמה הקשה, גבב רגבים חומים אפורים וכמה אתים. הקברן עבד במיומנות, הטה את האלונקה והגליש את הנפטרת לבור, לא לפני שהסיר את הפרוכת היקרה וקיפל אותה במיומנות לטובת הבאות. "אל מלא רחמים שוכן במרומים..." , קדיש והחלק החשוב - בקשת הסליחה והמחילה של מנהל הטכס בשם החברה קדישא.
וזהו, אין עוד. לידיה שהכרנו, האשה החזקה והנחושה שגידלה את הבנות ואת יוסף, לידיה עם חוש ההומר הציני קצת, עם החוכמה המיוחדת והחיוך הצנוע שוכבת עכשיו מתחת לרגבים הקשים, החומים אפורים.
צעדנו חזרה ויוסף ביקש שנישאר לתפילה.
הסתבר שזו סעודת אבל שנפרסה ברחבה המוצלת של בית ההספדים.
המבוגרות עם השביסים מיהרו לקלוף ערימות של ביצים קשות, הערימו בורקסים ומאפים עגולים גדולים על צלחות פלסטיק וחילקו בין השולחנות. גם כמה סלטים עייפים הופיעו ומפיות נייר וכוסות פלסטיק.
קרוב המשפחה נטל שוב את שרביט הפיקוד ודיבר בשם עצמו, בקושי הזכיר את לידיה...
את לידיה הכרנו דרך אור, סווטה כשרק הגיעו ארצה. היא באה לנקות בבנין יבמ בשעות הערב. צעירה רזה, בקושי מדברת עברית אבל נחושה ועצמאית. אליצור עזר לה וטיפל ודרכה הכרנו את לידיה ויוסף ואת אסתר שהיית אז בת 9. אליצור עזר למצא עבודה, להתקבל לימוד תכנות, למצא עוד עבודה וטפל במה שהיה צריך. ביקרנו אצלם בדירה בלוד והם אצלנו פה בכפר סבא ושמרנו על קשר לאורך השנים. לא קשר הדוק אבל עקבי.
ועכשיו אין לידיה, יוסף אבוד ואובד עצות והבנות העצובות יחזרו לבעלים ולילדים שלהן וימשיכו הלא.
